דמיינו שאלו הילדים שלכם

עוד דקירה. מדוע ילדים בני 11 או 13 עושים את זה? אינני מחפשת סיבות הגיוניות או צידוקים. אני יכולה רק לנסות לשים את עצמי בנעליהם ולהבין מה עובר בראשם. הייתי רוצה שיפסיקו. למענם. שיחפשו דרך אחרת להראות לעולם שהם קיימים, שיש להם חשיבות.

כשקראתי השבוע את "מקוללים עלי אדמות" של פרנץ פאנון, חשבתי על הפלסטינים וחירותם. מה הם מוכנים לשלם בעבור השחרור? למה החליטו הילדים האלה לגלם עכשיו את התפקיד של לוחמי חופש?

פאנון, שחזה את שחרור אלג'יריה, אמר שהאלימות שהופעלה כלפי האלג'יראים הופנתה בחזרה לכובשים והובילה בסופו של דבר לשחרור. בעבור פאנון והאלג'יראים האלימות לא היתה מטרה לכשעצמה, אלא אמצעי לסילוק הכובש. האם הילדים הפלסטינים אימצו את השקפת העולם הזאת באופן טבעי, מבלי ששמעו כלל על פאנון? אולי הבינו שההנהגה, המשפחה ובתי הספר שלהם לא יצילו אותם. אולי התייאשו כשראו שמתנחלים וחיילים מטילים עליהם אימה בלא חשש מעונש. הם מזדהים עם מוחמד אבו חדיר, שנהפך לסמל של קורבן חסר אונים שהעולם נטש אותו.

הילדים הללו הם הקורבנות האמיתיים של הסכסוך. הם אינם טרוריסטים. לא נתנו להם שום פתח לתקווה. התאכזרו אליהם עד לנקודת האל־חזור, ומה שהם רוצים עכשיו זה להיהרג בידי חייל מפחיד או שוטר תוקפני, שלא יהססו לרגע ואכן יחסלו אותם. הם צעירים, אבל מכירים היטב את המערכת. ברור להם שיפסידו במערכה, והם רצים אל מותם בידיעה שאיש לא יציל אותם. תוכלו לדמיין את ילדיכם מגיעים לדרגת השפלה וייאוש כזאת? אני מעדיפה למות ולא לראות את ילדי בני ה–11 וה–15 מגיעים למצב כזה.

גרתי בירושלים 20 שנה לפני שהחלטתי להגר לארץ אחרת. אהבתי את העיר, את הצד המערבי ואת הצד המזרחי שלה, את ערבייה ואת יהודיה. גם הערבים וגם היהודים אינם מסוגלים לקבל את נוכחות הצד השני או להכיר באנושיותו. שני הצדדים נמצאים במצב של הכחשה ושנאה תהומית כלפי שפתו של האחר, תרבותו, דתו ומנהגיו.

לא יכולתי לשאת את הפחד והבלבול בעיני ילדי כשהייתי לוחשת להם לא לדבר ערבית בצד המערבי. לא יכולתי לשאת את הרעיון שהם ייעצרו וייערך עליהם חיפוש בידי שוטר או חייל רק משום שהם מיישמים את זכותם הבסיסית לביטוי עצמי. לא יכולתי לשאת את הרעיון שעלי לגדל אותם בחברה גזענית שאינה מקבלת אותם ואת אמונתם. גם לא יכולתי לשאת את הצורה שבה הם דיברו על "האחר", כעל אויב ותו לא. זעם, שנאה וטינה היו חלק מחיי היום־יום שלנו, אף שהתמזל מזלנו לחיות חיים טובים למדי במזרח העיר. הייתי מודעת לכך שאצל ילדים, כשרגשות כאלה מתחילים להתפתח קשה להיפטר מהם.

כשוחרת שלום שהנחתה מאות שיחות ומפגשי שיתוף פעולה בין ישראלים לפלסטינים, אני מוטרדת מעוצמת הזעם שאני חשה לנוכח האלימות וחוסר הצדק בירושלים. לבנו נשבר כשהיינו עדים לגירוש קשישה מהבית שבו גרה 70 שנה בשייח ג'ראח בידי מתנחלים. כשראינו שוב ושוב כיצד מסלקים פלסטינים משכונות במזרח ירושלים וברובע המוסלמי, ומתנחלים תופסים את מקומם כשהם מוקפים בשומרים — הרגשנו כאילו עברנו נכבה נוספת. כיום רוב הפלסטינים מרגישים שמעולם לא היה לנו פרטנר, שהישראלים תימרנו אותנו כדי שנשב בשקט, באמתלה של קיום שיחות שלום, שעה שהמערכת גזלה עוד אדמות ועוד חיים.

הישראלים היהודים שחיים מחוץ למציאות שאני מדברת עליה, לא מבינים כיצד משפיעה ההתעללות היום־יומית על בני אדם מבחינה פסיכולוגית. אולי כעת יוכלו להבין את המשמעות של כל זה. הילדים חיים בפחד, בשנאה, ויותר מכל בחוסר תקווה. הם פועלים מתוך הפרעה רגשית עמוקה, שאִתה הם חיים מיום היוולדם ועד היום שבו הם מחליטים למות.

זה אינו עוד סבב של אלימות. זו אינה עוד אינתיפאדה או עוד התקוממות. התקיפות לא נעשות בהנחיית פתח, חמאס או דאעש. זה לא נובע מהסתה בבתי הספר או במשפחה. הילדים האלה אינם זקוקים לשטיפת מוח. המציאות שלהם אינה נותנת להם שום פתח לתקווה.

הגיע הזמן לזעוק בקול את האמת. הילדים האלה אינם טרוריסטים. הם אינם המטרה שלכם. הפגינו מעט חמלה ואל תתייחסו אליהם כאל מפלצות צמאות דם. אני קוראת לכם, הישראלים, להביט אל מעבר לפחד ולכעס שלכם, ולראות את הילדים הללו כמות שהם: כמו הילדים שלכם הם תמימים ובורים לגבי מה שטוב בעבורם. ההבדל היחיד הוא שילדים אלה אינם רואים לפניהם שום עתיד.

אני קוראת להנהגה הפלסטינית לדאוג להם, לגנות את התקיפות הילדותיות ולהכריז על הקמת תנועת התנגדות לא אלימה, שתוכל להוביל אותנו לחירות, ועדיף מוקדם מאשר מאוחר.

הכותבת, ילידת נצרת, היא מומחית ביישוב סכסוכים ועבדה 20 שנה עם ישראלים ופלסטינים, לפני שעברה לגור בוושינגטון. כיום עושה תואר שלישי באוניברסיטת ג'ורג' מייסון